משנת ארץ ישראל על משנה חולין ג׳:ה׳

5 לפי כתב-יד קופמן

6 אחוזת הדם – ברור שהעוף חולה, אך טיב המחלה אינו ברור. רוב המפרשים אומרים "שאחזה דם", ואין כאן פירוש אלא ניסוח אחר, או שהיה ברור להם במה מדובר. נראה שהתרנגולת יורקת דם, או שהמגדל סבור שיש בה עודף דם. מומחים בני זמננו אינם יודעים להגדיר את המחלה. אפשר שהכוונה לשטף דם פנימי קשה שהתגלה לאחר השחיטה. מום כזה אינו אופייני דווקא לתרנגולות או לעופות, ואולי משנה ה כוללת מומי עופות ומומי בהמות כאחד. והמעושנת – נחנקה מעשן וטרם מתה, אך היא מטושטשת וחסרת הכרה. בעל הבית שחט אותה, ולא ברור אם יכולה הייתה להתאושש. ב-מ ובדפוסים מאוחרים נוסף "והמצוננת", כלומר היא חולה והמגדל סבור שזה צינון. גם כאן מומחים לגידול תרנגולות בימינו אינם יודעים להגדיר למה התכוונו חכמים ב"מצוננת" ובמעושנת. שאכלה רדפני – בחלק מעדי הנוסח "הרדופני", הוא צמח ההרדוף. הצמח רעיל, אך לא בכדי להמית עוף גדול או תרנגולת. שאכלה צואת תרנגלים וששתת המים הרעים פסולה – בדפוסים מאוחרים "פסולה", ובכל עדי הנוסח הטובים "כשירה". אכן בתוספתא הנוסח הוא "כשירה" להלן, וכן מסתבר לאור המשך המשנה העוסק בעוף כשר. אכלה סם המות או שנשכה נחש מותרת משום טריפה ואסורה מפני סכנת נפשות – בתוספתא: "אחוזת הדם, המעושנת, והמצוננת, הלעיטה חלתית, תיאה, הרדפני, סם המות, צואת תרנגולים, כשרה. נשוכת נחש, נשוכת כלב שוטה, משום טרפה מותרת, ואסורה משום סכנת נפשות. סימן לטרפה כל שאינה יולדת. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היתה מכחשת והולכת בידוע שאינה טרפה, אם היתה מכחשת והולכת בידוע שהיא טרפה. רבי אומר אם נתקיימת שלשים יום בידוע שאינה טרפה, לא נתקיימה שלשים יום בידוע שהיא טרפה. אמרו לו פעמים שמתקיימת שתים שלש שנים" פ"ג הי"ט, עמ' 505; בבלי, נח ע"ב.

7 בתוספתא כלולה סדרת חידושים, ונפתח באחוזת הדם. הבבלי מביא כאמור את התוספתא ומעיר שהדין בתוספתא סותר את הידוע לגבי חילתית וסם המוות. בחילתית הוא סותר את דברי שמואל בבבלי שהאוכלת חילתית טריפה, ובסם המוות גרס כנראה הבבלי במשנה "פסולה". ייתכן שהמעתיקים סברו שגם על אחוזת הדם נאמר במשנה שפסולה, אך כאמור אין לכך בסיס. עד כאן אין ראיה לכך שהייתה מחלוקת בנושא. אבל בירושלמי נאמר: "לא כן אמר רבי יוחנן היסח הדעת דבר תורה. חבית שנייה כרבי מאיר תורה. אחיזת דם כרבי שמעון תורה. אמר ליה שהוא משמרה שלא תגע בטהרות אחרות" תרומות פ"ח ה"ט, מו ע"ב; פסחים פ"א ה"ח, כח ע"ב. רבי יוחנן מביע את דעתו על שלוש מחלוקות: על חבית שנשברה תרומות פ"ח מ"ט-מ"י, שהיא מחלוקת רב אליעזר ורבי יהושע במשנה, וכנראה רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו על נושא זה במחלוקת משנית שלא השתמרה; מחלוקת שנייה היא על היסח דעת והיא נידונה בפסחים שם, והמחלוקת השלישית היא על הנושא של משנתנו. לדעתו בכל המקרים הללו הדעה שבה הוא מצדד היא "תורה", כלומר אמת מוצקה ללא עוררין. רבי יוחנן יודע שבנושא של משנתנו יש מחלוקת וההלכה היא כרבי שמעון. קשה לפרש שהוא מתכוון לדברי רבן שמעון בן גמליאל שבתוספתא, שכן רבי שמעון אינו רבן שמעון בן גמליאל, ואין אלא להסיק שיש מחלוקת תנאים סמויה בנושא וכנראה רבי יוחנן הכיר נוסח אחר בברייתא או במהדורה אחרת של משנת חולין.

8 בהלכות טריפות של בני ארץ ישראל מצויה כנראה אותה הלכה הנרמזת בבבלי ומיוחסת לרבי יוחנן בסוגריים הערות פרשניות שלנו: "אחוזת הדם בבהמה אינה צריכה פרכוס ואם שחטה מיד כשר..." כלומר כשרה ואין צריך לחכות לפרכוס אלא כשרה לחלוטין, ואינה נחשבת למסוכנת. ההלכה הבאה עוסקת בעוף אך אינה מזכירה את אחוזת הדם, אבל ניתן לדקדק מהלשון שעוף תרגולת אחוזת דם פסולה, או נחשבת למסוכנת. אפשר ש"אחוזת דם" היא תרנגולת שלאחר שחיטתה התברר שיש בה שטף דם פנימי. שטף דם כזה עלול לגרום למוות, אך כמובן הדבר אינו מובטח ותלוי בטיבו של הפצע הפנימי ובמיקומו. לפי הסבר זה "אחוזת דם" הוא מום גם בבהמה, ולכן יש לחפש אחר מחלה שהיא אופיינית יותר לתרנגולות מאשר לצאן ולבהמות פרה, כבש.

9 בתוספתא מצוי עוד מידע חשוב: "סימן לטרפה כל שאינה יולדת. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היתה מכחשת והולכת בידוע שאינה טרפה, אם היתה מכחשת והולכת בידוע שהיא טרפה" פ"ג הי"ט, עמ' 505. הסימן "שאינה יולדת" מתייחס כנראה לתרנגולת שאינה מטילה, ואף על פי כן הרי שלפנינו גישה שונה מיתר המשניות. הסימן מוציא אותה מחזקת טרפה. אין אפוא לבדוק את העוף אחר שחיטתו, אלא לראות מה מצבו טרם השחיטה. גישה זו ראינו גם לעיל אם שהתה מעת לעת, והיא שונה מתורת סימני הטריפות. הוא הדין בסימנים האחרים שבתוספתא: "רבי אומר אם נתקיימת שלשים יום בידוע שאינה טרפה, לא נתקיימה שלשים יום בידוע שהיא טרפה. אמרו לו פעמים שמתקיימת שתים שלש שנים" תוס', שם; בבלי, נח ע"ב. בתוספתא מפורש שיש מחלוקת האם ניתן לסמוך על כך שהעוף חי או שיש לבדוק את סימני הטרפה. לדעת התנא האנונימי ייתכן שהעוף יחיה עד שנתיים-שלוש, ואף על פי כן הוא טרפה. אם כן המחלוקת גלויה ואיננה עוד פרי מסקנותינו אלא מפורשת. דוגמא לכך היא צלעות שבורות. השברים כואבים אך ברי החלמה ואילו התוספתא קובעת "נשתברו רוב צלעותיה פסולה" פ"ג ה"ה.

10 האם יש כלל "מהי טריפה"?

11 לכאורה ההלכות ברורות. אם הבהמה תחלים היא כשירה כבר בהיותה פצועה. ואם לא תחלים ותמות מהמחלה היא טריפה. כלל זה מובלע אך איננו במשנה. מה שמצוי במשנה הוא "שהתה מעת לעת" כלומר למרות הפציעה הבהמה מגלה סימני חיות יממה לאחר הפציעה. המדובר בעוף שנזרק או נדרס והוא במצב הקלאסי של עוף מסוכן. שוכב אך מפרכס. ספק אם הגדרה זו היא כלל משפטי. או שהוא נכון רק במקרה הנדון.

12 פרט מעניין נדון בתוספתא. "1. אחוזת הדם המעושנת והמצוננת הלעיטה חלתית תיאה הרדפני סם המות צואת תרנגולים כשרה. 2. נשוכת נחש נשוכת כלב שוטה משום טרפה מותרת, ואסורה משום סכנת נפשות. סימן לטרפה 3. כל שאינה יולדת רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היתה מכחשת והולכת בידוע שאינה טרפה. אם היתה מכחשת והולכת בידוע שהיא טרפה. 4. ר' אומר אם נתקיימת שלשים יום, בידוע שאינה טרפה לא נתקיימה שלשים יום בידוע שהיא טרפה אמרו לו פעמים שמתקיימת שתים שלש שנים" פ"ג הי"ט

13 דין אחוזת דם נדון לעיל במשנה ואין בן חידוש. נשוכת נחש הוא מקרה מעניין יותר. ברך כל השפעת הנשיכה מעבר לכאב שאיננו יודעים לאפיין אותו בתרנגולת היא רק לאחר זמן מה, בערך יום. אגב, בסביבות תרנגולים שכיחות הכשות נחשים נמוכה יחסית. במחקרים היום מדדווחים שאחוז תמותת חיות מחמד מכישות נחשים הוא 5-10 אחוז מהנשיכות. על כן ההלכה שהעוף שנוכש איננו פסול ברורה. החשש שהוא מסוכן נובע מאמונה שהאר מצוי עיין בעוף. נתון זה איננו נכון מבחינה רפואית. נשיכת כלב שוטה תבוא לביטוי רק שבוע שבועים מאוחר יותר. כלומר בפועל אם נתייח לעוף כמסוכן, ניתן לשחטו ללא הגבלה הלכתית. הסעיף השני עוסק בבהמה, בהריון שאיננה יולדת. הכלל שהיא טריפה מחמיר במיוחד. אם הבהמה מכחשת והולכת היא חולה, חל עילה ין מוכנת אך עיין איננה טריפה, אלא אם תישחט וימצא בה פגם בלתי ניתן לתיקון. הגרתה כבר בשלב זה כטריפה נראחה מחמיר וחולק על המשנה. לא ברור על מה מדבר הכלל הרביעי מתמיה. הכלל מבר באח המקרים שלפניו.

14 א. הוא מדבר באחוזת דם? שאם הילכה במצבה זה שלושים יום, היא כשירה. פחות מה טריפה, את מחלוקת על המשנה, ושוב עמה מחמירה ביותר, שכן מניסוננו תרנגולת אחוזת דם אינה מתיה מפגם זה. חכמים החולקים על רבי משקפים את המוכר לנו כיום.

15 ב. נשוכת נחש או ושאינה יולדת. ורבי מסייג את דברי תנאי קמא.

16 . רבי מבר בכל טריפה שהיא. והכל שלו מתמיה. אם "לא נתקיימה" משמעו שהתרנגולת או הבהמה מתה. אם כבר נשחטה הרי שיש לבוק אם יש בה ימני טריפה, ואם אבריה תקינים למה תהיה טריפה?

17 לדעת חכמים בתוספתא משתמע אולי שסימני טרפה פוסלים, אף על פי שהעוף עשוי לחיות עוד שנתיים-שלוש עם הפגם או המום. עוף רגיל אינו מאריך ימים יותר משנתיים-שלוש, כלומר תוחלת החיים של העוף הפגוע בעצם זהה לזו של עוף רגיל, אם כי מן הסתם הוא יהיה רווחי פחות. כלל אחר הוא "כל שאין כמוה חיה – טרפה" הוא רק לפסילה. כל מה שממית הוא טרפה, אך יש מה שאינו ממית או לא תמיד ממית, ואף על פי כן הוא טרפה. על כל פנים המבחן של הכשרות איננו תוחלת חיים של מ'עת לעת' אלא האם פצע זה יגרום מוות. נראה שיש בוגמאות מעין כלל אך אין הוא אלא רעיון בלב, שהפצע גורם למוות. אך אין זה כלל שניתן לקבוע לפיו הלכה. במבוא הרחבנו בכך.

18 כלל אחר משתמע מדברי המשנה לגבי מסוכנת, ולגבי כל הטריפות "אם שהתה מעת לעת" כלומר שלא ממתה מייד מהפגיעה, הבהמה או העוף כשרים. כלל אחר הוא "כל שארין כמוה חיה טריפה" פ"ג מ"א, בלשון הבבלי "מעלה ארוכה" כלומר בר ריפוי. הכלל מצוי כמה פעמים בבבלי בלב, והוא הגיוני וכמעט מובן מאיליו. הבעיה היא רק בהערכה. האם פצע מוים יעלה ארוכה. אם נמתין יתברר הבר. אך אם הבהמה נשחטת יש להסתמך על הערכות.

19 עלינו להסיק שרשימת הטריפות היא אכן רשימה של מקרים שהתגבשה מוקדם יחסית. עליה נוספו עוד סימנים רבים, ולא נעשה מאמץ שיטתי להציג רשימה סימטרית של סימני טריפה מול סימני כשרות. יתר על כן, רשימת מומי העוף אינה מקבילה לרשימת מומי הבהמה. בכל מקרה נוצרה רשימת מומים מקרית. הכלל במשנה הוא ניסיון לרכז את כל הפריטים תחת קורת גג משפטית, אך ברור שהכלל אינו אלא הנחיה כללית ואינו יוצר את ההלכה, אלא מסכם חלק מהמקרים בלבד.